ביהמ"ש דחה ערעור נגד הכ"ד וגז"ד שניתנו לעובד מדינה אשר הורשע בהטרדה מינית

           המערער עבד כדוור ברשות הדואר מאז שנת 1997. הוא הורשע על ידי בית הדין למשמעת של עובדי המדינה (להלן: בית הדין), לאחר שמיעת ראיות, במעשה של הטרדה מינית כלפי המתלוננת ובהתנהגות שאינה הולמת עובד מדינה, עבירות משמעת לפי סעיפים 17(2) ו-17(3) לחוק שירות המדינה (משמעת), התשכ"ג-1963, ונגזרו עליו אמצעי משמעת של נזיפה חמורה, הפקעת משכורת קובעת אחת שתנוכה ב-12 תשלומים שווים ורצופים וכן הורדה בדרגה אחת לפרק זמן של שנתיים.

           הערעור מופנה נגד פסק דינו וגזר דינו של בית הדין.

עיקרי העובדות

1.        בתקופה הרלבנטית לתובענה עסק המערער בחלוקת דברי דואר באזור ירושלים מטעם רשות הדואר. המתלוננת, שהייתה תלמידת כתה י"א אותה עת, החלה לעבוד ברשות הדואר במהלך חופשת הקיץ ועזרה לדוורים בחלוקת הדואר. על פי כתב התובענה שהוגש נגד המערער, ביום 1.8.00, עת הצטרפה אליו המתלוננת לחלוקת דואר במבשרת ציון, שאל אותה המערער במהלך הנסיעה שאלות אישיות באשר למקום הבילוי שלה, עיסוקיה בשעות הערב והמוסיקה לה היא מאזינה. בסמוך לשעה 9:30 נכנסו המערער והמתלוננת למבנה תא דואר, המערער סגר את דלת התא והחל לנשק את המתלוננת בחלק העליון של זרועה. המתלוננת התרחקה ממנו, אך המערער אחז במותניה, התקרב אל פניה וניסה לנשקה על שפתיה. המתלוננת חזרה וביקשה ממנו להפסיק, אך כעבור מספר דקות חזר המערער ונישק את המתלוננת בזרועה. היא ביקשה שיפסיק ומשהמשיך המערער לנשקה אמרה לו בכעס "די".

2.        התביעה יחסה למערער בכתב התובענה התנהגות הפוגעת במשמעת שירות המדינה תוך הפרת הוראות סעיף 3(א)(2) לחוק למניעת הטרדה מינית, התשנ"ח-1988 וכן הוראת פיסקה 43.421(ב)(2) לתקש"יר והתנהגות שאינה הולמת עובד מדינה. המערער כפר בעובדות שיוחסו לו בכתב התובענה וטען כי הנהלת רשות הדואר רודפת אותו על רקע תמיכתו במחנה יריב לוועד העובדים ועל רקע זה נרקמה עלילה נגדו, במסגרתה הונעה המתלוננת להתלונן במשטרה. סלע המחלוקת בפני בית הדין, כמו - גם בערעור בפניי, נוגע לשאלה האם המערער ביצע את המעשים המיוחסים לו, או שמא מדובר בעלילה שנרקמה נגדו, כטענתו.

ההליך בבית הדין

3.        כאמור, בית הדין למשמעת הרשיע את המערער בעבירות שיוחסו לו בתובענה. בית הדין נתן אמון מלא בגרסת המתלוננת וקבע כי האירועים הנטענים הוכחו בדבריה ובעדותם של העדים להם סיפרה את קורותיה. על פי התמונה שנפרשה בפני בית הדין, דוד לוי (להלן: לוי), מנהל מחלקת משאבי אנוש במרחב ירושלים, שהיה אחראי על שיבוץ העובדים במקומות עבודה, שיבץ את המתלוננת לחלוקת דואר יחד עם המערער, אותו לא פגשה מעולם קודם לכן. לאחר האירוע, אותו תיארה המתלוננת בבית הדין כשהיא בוכה, היא חיפשה את לוי על מנת לספר לו על שאירע, אך הוא לא נמצא במקום. למחרת הגיעה למשרדו, סיפרה לו על שאירע והוא הפנה אותה לממונה על מעמד האישה, גב' ציונה שי (להלן: שי). יצוין, כי יום למחרת מסרה המתלוננת גם עדות במשטרה. בית הדין מצא תמיכה לגרסתה של המתלוננת בעדותו של לוי, שסיפר כי המתלוננת הגיע למשרדו, פרצה בבכי וסיפרה לו שהדוור איתו יצאה לחלוקת דואר הטריד אותה בתא החלוקה ונישק אותה בניגוד לרצונה. שי נפגשה עם המתלוננת שספרה לה את פרטי האירוע והיא שפנתה במכתב אל מנהל אגף החקירות בנציבות שירות המדינה (להלן גם: הנציבות), בו פרטה את השתלשלות האירועים כפי שספרה לה אותם המתלוננת, שגם דווחה לה כי הגישה תלונה במשטרה. כך החלה חקירת המשיבה.

           בעוד שבחקירתו אצל המשיבה הכחיש המערער את המיוחס לו מכל וכל ולא ידע להסביר מדוע תספר המתלוננת שנישק אותה בזרוע וניסה לנשקה על שפתיה, בעדותו בבית הדין הסביר המערער כי התלונה נגדו היא תולדה של מאבקים בוועד העובדים, כאשר תמיכתו באחד המחנות הביאה ל"סימונו" כגורם מאיים. לדבריו, תחילה נלקח ממנו רכב השירות, אחר כך הוגשה נגדו התלונה שהובילה להליך הנוכחי, עליה נודע לו לדבריו לראשונה ביום חקירתו אצל המשיבה, ובהמשך קיבל מכתב פיטורין שנומק בסיבה של "אי התאמה". בית הדין מצא כי הטענה שגורמים ברשות הדואר שביקשו להוציא את המערער מרשות הדואר על רקע יריבות בוועד העובדים הפעילו לחצים על המתלוננת להגיש תלונה על הטרדה מינית נגד המערער - אין לה כל בסיס בחומר הראיות. בית הדין ציין כי אמנם גורמים ברשות הדואר ייעצו למתלוננת להתלונן במשטרה, אולם לא נמצא כי הם הפעילו עליה לחץ לטפול על המערער האשמה באירוע שלא אירע, מה גם שלמתלוננת לא היתה היכרות מוקדמת עם המערער ובית הדין לא שוכנע כי היתה לה סיבה כלשהי לנקום בו. יתר על כן, קבע בית הדין כי המערער לא הביא כל ראיה התומכת בגרסתו בדבר עלילה שנרקמה נגדו.

           בית הדין קבע שמעשיו של המערער כלפי המתלוננת הינם בגדר מעשים מגונים וניסיונותיו החוזרים של המערער חרף אי הסכמתה של המתלוננת, מלמדים שלא מדובר בחיזור לגיטימי הנעשה מתוך הסכמה וכבוד הדדיים, אלא במעשה של הטרדה מינית ובמעשה מגונה שלא בהסכמה. בית הדין דחה את טענת המערער לפיה התנהגותה של המתלוננת אינה עולה בקנה אחד עם דפוס ההתנהגות של נשים המוטרדות מינית ולא יחס חשיבות לכך שהמתלוננת לא זכרה פרטים שוליים ולסתירות בהתייחס לדברים אותם ראה בשולי האירוע. בנוסף דחה בית הדין את הטענה בדבר תחולת הדוקטרינה של "הגנה מן הצדק". לאור האמור הורשע המערער בעבירות שיוחסו לו.

4.        בית הדין, לאחר שהביא בחשבון את תכליתם של אמצעי המשמעת, את המדיניות השיפוטית ביחס לעבירות של הטרדה מינית, את נסיבות המקרה ואת נסיבותיו האישיות של המערער, גזר את עונשו, כפי שצוין לעיל.

טענות הצדדים בערעור

5.        בערעור העלה בא כוחו של המערער שלל השגות נגד הכרעת הדין ונגד מידת העונש. השגותיו מתמצות ארבעה טענות מרכזיות: האחת, כי שגה בית הדין בהתבססו על עדות המתלוננת והעדים בפניהם התלוננה, שכן מדובר בעלילת כזב שמאחוריה עומדים חברים בהנהלת רשות הדואר. נטען גם כי בית הדין התעלם מהסתירות בעדותה של המתלוננת ומהסתירות שבין דבריה לדברי עדים אחרים (דוד לוי ומוטי הומינר). השנייה, כי התלונה נולדה בעקבות הקנוניה שנרקמה על פי הטענה נגד המערער בהיותו שייך למחנה יריב בוועד העובדים של רשות הדואר. השלישית, כי ההתנהלות בעניינו של המערער הייתה לקויה. לטענתו, לאחר שנסגר מחוסר אשמה פלילית התיק שנפתח נגדו במשטרה בעקבות תלונתה של המתלוננת, לא היה מקום לחקירה משמעתית נגדו. עוד נטען כי ההחלטה על פיטוריו של המערער התקבלה מבלי שהתקיים הליך שימוע ומבלי שניתנה לו אפשרות להתגונן כראוי וכי התובענה המשמעתית הוגשה עקב סירובו של המערער למחוק תביעה שהגיש נגד רשות הדואר לבית הדין לעבודה. הרביעית, כי המדינה נהגה איפה ואיפה בעניינו של המערער, ביחס לעניינו של השר חיים רמון, שחרף הרשעתו בפלילים מונה לתפקיד בכיר ביותר בממשלה.

           בא כוח המערער מזכיר את נכונותו של המערער להיבדק בפוליגרף ולהתעמת עם המתלוננת מהשלבים הראשונים של החקירה ובטרם היה מיוצג. הוא מבהיר כי המערער התעקש על ניהולו של ההליך המשמעתי רק משום שביקש לטהר את שמו ולמחות את אות הקין שדבק בו.

           המערער משיג גם על חומרת אמצעי המשמעת שהושתו עליו. לטעמו, העונש שהושת עליו בנסיבות העניין הוא חמור ביותר, בהתחשב בהיותו עובד זוטר, ומשאין מדובר במעשה בדרגה חמורה. הוא מדגיש כי על פי העובדות שנקבעו, מדובר באירוע בודד, המערער חדל ממעשיו כשהמתלוננת אמרה לו להפסיק, היא לא חשה מאוימת ונסעה עמו ברכב גם לאחר האירוע הנטען. עוד הסביר כי יש ליתן בגזירת העונש משקל לכך שכתב האישום הוגש כשנה וחצי לאחר האירועים ולכך שהמערער הינו אדם נורמטיבי, ללא עבר פלילי. הוא נשוי ואב לשני ילדים, תדמיתו נפגעה, הוא פוטר שלא כדין למשך 4 חודשים והגיע לכדי חרפת רעב. לפיכך הוא סבור כי ראוי היה להשית עליו עונש של שרות לתועלת הציבור ללא הרשעה, כנגזר מסעיף 192א לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], 1982-התשמ"ב.

6.        באת כוח המדינה סומכת ידיה על פסק דינו של בית הדין וטוענת כי הרשעתו של המערער מושתתת על בסיס איתן, ובעיקר על עדות המתלוננת שתארה את שאירע. היא מדגישה כי עדותה של המתלוננת היתה עקבית ונשזרו בה וחזקו אותה עדויותיהם של הממונים אשר בפניהם התלוננה. לדבריה, אין להתערב בהערכת המהימנות ובקביעות העובדתיות של בית הדין, וגם אם קיים קושי ביחס להתנהלות רשות הדואר אין בכך כדי להשפיע על ההליכים המשמעתיים נגד המערער. לדידה, אמצעי המשמעת שהוטלו על המערער הינם ראויים ואין להתערב בהם.  

דיון

7.        לאחר שעיינתי בפסק הדין של בית הדין למשמעת, בטענות הצדדים ובחומר הנלווה, ושמעתי בקשב רב את טעוני הצדדים ואת המערער שביקש לומר את דברו, לא מצאתי שיש להתערב בקביעותיו המבוססות של בית הדין. בית הדין בחן בקפדנות, בזהירות ובפירוט רב את עדות המתלוננת ואת שאר העדויות שהיו בפניו, ופרש באופן משכנע את הטעמים להכרעתו. אדון בעיקרי הטענות שהועלו על ידי המערער כסדרן.

הטענות נגד עדות המתלוננת

8.        עיקר השגותיו של המערער על הכרעת הדין מופנה נגד קביעות עובדה המתבססות בראש וראשונה על הערכת בית הדין את עדות המתלוננת ואת עדותם של עדים נוספים שהעידו בפניו. כאמור, בית הדין סמך את קביעותיו על עדותה של המתלוננת שהייתה מהימנה עליו ומצא לה חיזוק בעדויות אחרים ששמעו הדברים מפיה. כלל ידוע הוא כי ערכאת הערעור לא תתערב בממצאי עובדה שקבעה הערכאה הדיונית אלא במקרים חריגים ביותר וכי ביקורתה של ערכאת ערעור על ממצאי העובדה והמהימנות היא מצומצמת ביותר (ע"פ 9352/99 יומטוביאן נ' מדינת ישראל פ"ד נד(4) 632, 634 (2000) ע"פ 1258/03 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(6) 625, 632-631 2004). זאת, במיוחד מקום בו בית הדין התרשם במישרין מהעדים.